הקורס מציע מיפוי של השירה העברית החדשה למן תנועת ההשכלה דרך תקופת "התחייה" והמודרניזם שבא בעקבותיה, ועד לימינו. הקורס מציג באופן חי ונושם את המפנים הפואטיים ואת ההתפתחויות הסגנוניות והתמטיות בתחום השירה העברית, מראשיתה, באמצעות קריאות קרובות של טקסטים מן התקופות השונות, ומעמיד מאגר גדול ושופע של ידע תיאורטי, ספרותי והיסטורי, לצד פרשנויות עמוקות, מאתגרות ומפתיעות.
Fourth Session
Loading...
来自 Hebrew University of Jerusalem 的课程
Modern Hebrew Poetry שירה עברית מודרנית
56 个评分
从本节课中
Week 4 - Bialik 2 - Light, Shade and Wrath
חיים נחמן ביאליק - חלק ב'
与讲师见面
Ariel HirschfeldProfessor
Hebrew Literature
השיר הלירי של ביאליק, העמיד על סדר היום
של השירה העברית החדשה, אתגר חדש לגמרי.
ודבר כזה בפירוש שייך לא לעידן הרומנטי,
אלא לעידן מודרני לגמרי.
הוא מדבר על מצבים נפשים שהגדרתם איננה
גדורה עוד בתוך עולם מושגים ישן
כמו: שמחה, עצב, געגועים או דבר מהסוג הזה.
אנחנו נקרא עכשיו את השיר 'מי אני ומה אני',
כדי לראות שמה שהולך ונפרס לנגד עיננו היא מצבו של
אדם ששרוי בתוך דיכאון במובן הקליני ביותר שלו.
המילה דיכאון עצמה, כמצב נפשי היא מילה ששייכת לעידן המודרני.
מי שהכניס אותה בצורתה שבה אנחנו מבינים אותה היום,
הוא בעצם בודלר, המשורר הצרפתי הגדול באמצע המאה ה-19.
המושג 'אין לי', המושג הזה שמדבר על
תחושה של אפסות, תחושה של ריק,
הצבע האפור לא מותיר שום צבע אחר סביבו.
אבל בעיקר ההרגשה שכוחות האני הפכו לדומם.
ביאליק מפתח את המקום הזה ממקום אישי מאוד,
זה השיר 'מי אני ומה אני'.
"מי אני ומה אני כי תקדמני קרן זהב,
"ורוח רכת כנף כי תחונן לחיי?
"ומה לגבעול שדי כי יתרפק עלי, ומה דשן רענן כי ישק רגלי?
"אחרה ברכת אלוהים, בושש חסדו לבוא.
"ומלון לא ימצאו עוד עמדי.
ילכו להם אל אשר ילכו, "ואני לבדי בדממתי
כאשר הייתי אהיה, "לא אשאל עוד ולא אנסה,
ודבר לא אבקש "בלתי אם אבן אחת למראשותי,
אבן חורבה, "פגר אבנים,
אשר הופך אין לו ויפג שביב האש מכליותיו,
"אותו אחבוק, אליו אצמד,
אסגור עיני ואקפא, "ולבבי כלבבו ידום.
"אל יבואני חלום וחזון, לא זכר ולא תקוה,
"ללא תמול וללא מחר וקפא הכל סביבי,
"דממת עולם תבלעני, לא יבקיענה הגה "ורחש,
עץ לא ירעיד עלי עלה ולא ינוד לי עשב
"ומשעול לא יט לגבולי.
"תעבור עלי קרן שמש ולא תראני,
צהלת הציפור "וצנחה מתה למרגלותי,
רק "עב קטנה במקום תרפרף עלי רגע,
"תתבונן וצפה לדרכה דומם." משהו בשיר הזה גם,
את כל הקורא ביאליק מזעזע בדרך אחרת משום
שהוא ממש מנבא כאן את השתיקה שהולכת לנחות עליו בעוד חודשיים מועטים,
שהיא חוללה את השתתקותו כמעט לגמרי למשך כל חייו מכאן ואילך.
והשיר הזה הוא מ-1911, כלומר של אדם בשיא כוחו,
אבל לא בכך העניין, העניין הוא זה שביאליק נותן כאן מקום תרבותי
לתחושה המכלה הזאת
ורבים מאוד בתןך כל חברה אנושית מכירים אותה היטב.
כלומר ביאליק פותח את הפתח לדיבור
על מצבי נפש שיש בהם הפרעה, שיש בהם מצוקת משבר,
שיש בהם תחושה של יציאת דופן, בעצם תחושה שאין דרך להביע אותם.
כבר הם נמצאים בתוך העולם המוסכם בתוך שתיקה גמורה,
על העובדה שהמצב האנושי הזה הוא נפוץ בזה וודאי לא צריך שיעור בספרות.
אבל ראו מה התפקיד התרבותי של שיר במקום הזה,
הוא בפירוש פתחון פה לאדם מסוג חדש לגמרי,
זה הניגוד הקיצוני ביותר למושג הדובר
הלאומי ובכל זאת, בתוך זה זה נמצא.
ברור שזה לא אדם של פרהסיה שיכול לדבר כך, אדם כמוס,
אדם סגור, אדם שמתבודד וגם מוציא את עצמו מתוך הדיבור.
זה דיבור על האי דיבור, דיבור על
הריק, על חווית המוות בחיים שמתרחשת כאן.
ואקרא מיד אחריו את השיר המפורסם, שבו הוא למעשה חותם את שירתו,
השיר זה לא שירו האחרון, הוא כתב עוד כמה שירים חלקם גדולים מאוד,
אבל הם באים -- הם מקוטעים במרחקים של שנים זה מזה.
השיר הוא 'צנח לו זלזל', כאן אחזור ואקרא אותו באשכנזית.
כאן שוב אנחנו פוגשים את הiii,
את המשקל הזה של שתי הברות מתנדנדות כמו ב'הכניסיני'.
"צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם "כֹּה יָשֵׁן
אָנֹכִי: נָשַׁל הַפְּרִי "וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי, וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?
"נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח "שָׂרְדוּ
הֶעָלִים "יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר וְנָפְלוּ אַרְצָה חֲלָלִים.
"אַחַר וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה, לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
"בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי.
"וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
"עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, "לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה." השיר הזה בן ארבעת הבתים
הגבישיים האלה ובוא מדבר אדם עץ, 'כי אדם עץ השדה',
אלא שהאדם הזה הוא כבר לא גזע והוא כבר לא מחובר לאדמה.
הסמל הלאומי הכל כך מקובל,
של עץ הנובע מן האדמה ושתול בה, הקשר אל הגזע.
דווקא בסמל הזה משתמש ביאליק כדי להבדיל את עצמו,
להפריד את עצמו ולקטוע את עצמו גם מן היחד של התרבות וגם מן הסמל הזה.
'צנח לו זלזל', אף פחות מענף,
ענף קטן צונח על הגדר, לא לגמרי הוא נשען,
אבל הוא כבר לא חי, הוא רק מחובר.
השאלה הופכת אישית לגמרי, 'מה לי ולגזעי,
'מה לי ולשוכי?' גם הפרי,
גם הפרח הלכו כבר.
העלים שרדו עוד סהרה אחת וגם הם אינם.
הבית השלישי עוזב את הסמל ונשאר רק באדם,
כאילו באיזה מין דרך מתגלה
היסוד האמיתי, הממשי שמתחת לסמל.
'נמשכו לילות הזוועה, לא מנוחה 'ושנת לי,
בדד אתחבט באופל וארצץ ראשי אל כותלי.' זאת תמונה אנושית לגמרי,
ללא סהרות מטאפוריות ועלים מטאפוריים,
אלא האדם לבדו בחדר לא ישן מרוצץ ראשו אל הכותל,
והמצוקה כל כולה מופיעה דרך התנועה לא דרך תוכנה.
וזה המעניין משום שהתוכן הנפשי נמצא
בסמל ואילו הצורה הממשית נמצאת רק בבית הזה.
והוא מחזיק רגשות, אבל לא מסמן אותם אלא רק צורת האדם הסובל.
והסיום זאת פרידה מן העולם, יהיה אביב,
מעגלי העולם ימשיכו בתנועתם, אני יוצא דופן.
אני 'לבדי', המילה לבדי הזאת מופיעה כאן כמילה אכזרית מאוד,
הבידוד הוא גם אל תוך תחום של מין מיטה בחיים, 'שרביט קרח,
לא ציץ לו ופרח, לא פרי ולא עלה.' ביאליק במקום
הזה מראה יחס אחר לגמרי לעונות
השנה מאשר אדם כמו טשרניחובסקי ומאשר הוא עצמו בכל מקום אחר,
עונות השנה הם האתגר הגדול של האדם החדש, של השירה העברית החדשה.
משום שהם מושג הטבע בצורה
המחייבת ביותר שלו, האביב, הקיץ, הסתיו, החורף.
כשמנדלי מוכר ספרים, פותח את ספרו הגדול ספר 'הקבצנים',
כדי להראות כמה מסובך האדם היהודי בזיקתו אל הטבע,
מראה אדם שהולך בחודשי האביב והוא בוכה במקום לשמוח.
הוא בוכה כי מתקרבים ימי הצום והאבל של תמוז ושל אב וכשכל
העולם צומח ומלא עזוז, הוא עסוק בקינות על חורבן הבית.
זאת האינטואיציה הראשונה של הדור הזה,
שמכניסה את המחשבה על עונות מול היות האדם יהודי.
אלא שביאליק בתוך הדבר הזה קובע ממד אחר לגמרי,
שאיננו קשור כבר למחשבה על אדם חדש במובן האידאלי,
הניטשאני הזה, האדם של היצר, האדם של מעגלי הטבע.
אלא כשאם מדברים על אדם מודרני אותנטי,
מדברים על מצבי נפש לא מתוכננים ובתוך
מושג הלאום הזה שהולך ונבנה בימים האלה של
כתיבת השירה ושבשפה העברית בהתהוותה כתרבות,
הולך ונבנה גם דבר חדש לגמרי שאולי הוא סותר מאוד
את הדבר הזה והוא שאדם כזה, הוא גם לעולם יצור בלתי מתאים.
לא רק לטבע אלא לכל דבר אחר, לפעמים גם לשפה.
כלומר מה שביאליק מחזיק בתוך מושג השיר שלו הוא יסודות סותרים בעוצמות בלתי רגילות.
הסתירה היא כאן לא רק בין אור וחושך, בין נעים ולא נעים,
בין אופטימי ופסימי או כל מיני ניגודים מהסוג הזה,
אלא את העצם השייכות לכלל, למושג הקהילה.
לתרבות כלשון, כמסורת,
לגזע בכל מובניו הנחמדים והלא נחמדים.
הסיום וההשתתקות שבאה אחריו, היא באמת היציאה של היחיד מן הכלל,
אל תחום שיכול להיות לו גם רק כיסוי, רק הסתר, רק שתיקה.
המרתק וגם המצער ביותר הוא שזה חל בחייו של ביאליק בפועל ממש,
הוא פשוט שתק והדיכאון הזה כיסה את כוחו היוצר.
[אין_קול]
