המקום הבא שבו נפגשים ציפורה ומשה הוא בסיפור המאוד מסובך, המאוד בעייתי, על מה שקורה בדרך במלון. אתה קורא? >> אוקיי. "ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב" "מצרימה ראה כל המפתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה" "ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם: ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל:" "ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו" "הנה אנכי הרג את בנך בכרך:" ואתם שמים לב כאן לקשר בין השליחות של משה לומר אל פרעה: "כה אמר ה' בני בכרי ישראל:" והנה עכשיו הוא הולך להרוג את גם את בנו בכורו של פרעה. >> הוא עושה את זה במכה העשירית, כלומר, לקח הרבה מאוד זמן עד שזה הגיע. >> זאת המכה העשירית. מה הקשר בין, מה היא סמיכות הפרשיות, בין מה שקראנו עד כה לבין המשך הסיפור: "ויהי בדרך במלון" מלון היינו, מקום שלנים בו את הלילה. אין מדובר ב"הילטון" או משהו מן הסוג הזה. "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש" המיתו:" כן מסורת מוזרה מאוד. איזו מין מסורת מיתית הייתי אומר. >> דמונית, דמונית מבהילה. >> ואולי קשורה לסיפורים שאנחנו מכירים כדוגמתם אדם יוצא לדרך, אדם נמצא בין מקומות שונים, כן, כמו סיפור יעקב והמלאך. או אפשר אפילו, יש מדברים על סיפור בלעם ואתונו, כשהוא יוצא לדרך ומלאך אלוהים תוקף אותו. כלומר, זה יכול להיות איזה שורש עתיק של הסיפור. אבל אנחנו צריכים לראות את הסיפור בכל זאת בהקשרו זה שבספר התורה. כן, ואלוהים מבקש להמית את משה, "ותיקח ציפורה צר" "ותכרת את ערלת בנה", ואתם זוכרים שבחרבות צורים גם יהושע ימול את עם ישראל אחר כך בספר יהושע. כן, "ותגע לרגליו". לרגליו של מי? של הבן או של משה? >> או של האלוהים. >> או של האלוהים. יפה, "ותאמר כי חתן דמים אתה לי:" מי חתן דמים? הילד, אלוהים או משה? "וירף ממנו" אלוהים כמובן, "אז אמרה" "חתן דמים למולת:" כלומר, מוכרח לומר שהביטויים האלה סתומים וחתומים בעיניי. כן, של חתן דמים. ובוודאי שסתום בעיניי הביטוי של חתן דמים למולת. אבל, ציפורה כאן שוב, כבר דיברנו על כך, ציפורה כמי שמצילה את משה. אז כאן הייתה סכנה גדולה לחייו והיא הצילה אותו. ואני עכשיו מוכן כאן להעלות איזו השערה, על תפקידו של הסיפור. בנוסח שומרון של התורה, כאשר משה שם לפני ההכרזה על מכת בכורות. >> מאוחר יותר בתורה. >> בשמות פרק י"א. לאחר פסוק 3 נאמר שם, תוספת בנוסח שומרון של התורה שמתקשרת אל סיפורנו שלנו. "ויאמר משה אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל". ואתם רואים מניין זה לקוח, מהקטע שלנו. "ואומר אליך, שלח את-בני ויעבדני" "ותמאן, לשלחו הנה אנוכי הורג, את-בנך בכורך." כלומר, קושרים בין הסצנה הזאת, לבין מכת הבכורות ויכול מאוד להיות שהייתה איזו מסורת קדומה, שבעצם במעשה הזה של ציפורה, מעשה המילה, בזכות המילה ניצלו בכוריהם של ישראל. המצרים, בכוריהם של המצרים ימותו, וישראל וינצלו. לא בזכות הדם שנמרח שם בשמות פרק י"ב, על החלונות, על המשקוף, המזוזות, >> דם המילה. >> אלא, דם המילה. ויכול באמת להיות שהמסורת הזאת נדחתה. מדוע נדחתה? כי אם מסורת זו בעצם היא איזה מין סיפור אטיולוגי, סיפור שמסביר ראשיתה של המילה מניין, כיוון שבסופו של דבר, בספר התורה, המילה היא כבר מימי אברהם, הוא כבר נצתווה על מילה, ונכרתה הברית בינו לבין אלוהים על אודות המילה. אז יכול להיות שהמסורת הזאת איבדה את התפקיד הזה שהיה לה מלכתחילה. כל זה בבחינת כולהי באולי. >> בכל מקרה, אני זוכר מלימודי המקרא, שפעם או פעמיים אמרו לי שזה הקטע המסובך ביותר להבנה. הקשה ביותר להבנה בסיפור המקראי, מדוע פגש ה' במשה ויבקש להמיתו, מדוע? ומי זה בפן שציפורה כרתה את עורלתו, ומי זה לרגליו, ומה הפירוש המלים הקשות של "חתן דמים אתה לי" >> ומי הוא אתה? >> ומי זה אתה? מסתבר שהמבוכה שהסיפור הזה מעורר, היא מבוכה שגם המדרשים שבאו בעקבותיו והפרשנים מאוד מאוד התקשו בו. וכך נראה למשל, מה מספר עליו יוספוס. >> לא מספר. >> לא דבר. רשמנו את יוספוס בראש העמוד רק כדי להזכיר שהוא יכול היה לספר על הסיפור והוא מתעלם ממנו לחלוטין, כנראה לא ידע מה לעשות איתו. הוא עדין בפילון. גם פילון מתעלם מן הסיפור. >> זה לא רק אם הוא לא יודע מה לעשות אלא, כל דבר שיש בו מין ניחוח מיתולוגי שכזה אולי, ניסי כשזה, יוספוס נהג להתרחק, ומסתבר שגם פילון. כלומר, התרבות ההילניסטית לא אהבה את הסיפור הזה. >> ובין כה ובין כה, אנחנו צריכים לזכור שגם שתיקה היא התייחסות. לעומת בספר היובלים הקדום, שגם אותו כבר פגשנו לא אחת, מספר בפרק מ"ח, מלאך מספר בהר סיני למשה: "ובשנה השישית בשבוע השלישי ביובל הארבעים ותשעה" עד כאן כבר עסקנו, "הלכת לארץ מידין" "וישבת שם חמישה שבועים ושנה אחת" כלומר, 36 שנים. "ותשוב למצריים... ואתה תדע... את אשר רצה לעשות לך שר המשטמה" "בשובך למצרים בדרך, בצל האלון," כנראה המילה 'אלון' יש ערבוב, יש שיבוש של מילת 'מלון' שאיכשהו התגלגלה בסוף הפכה להיות לאלון. "האם לא ביקש בכל כוחו להורגך" "ולמלט את המצרים מידך כי ראה אותך כי נשלחת לעשות משפט ונקמה במצרים?" "ואצילך מידיו." >> שר משטמה כלומר, בספר היובלים, כלומר, מעין השטן שנולד אצלנו מאוחר יותר בספרות, אז יש ישות אחרת, הישות המבקשת להרע והוא השר משטמה. כן, והוא פועל מכוחו מדעתו, תמיד מנסה להזיק, להרע, להפריע, לתוכניתו של אלוהים. >> אז כל מטרתו למעשה הייתה למנוע ממשה, להגיע למצרים ולנקום במצרים, כי שר משטמה הוא שרם של המצרים. לפי זה, אם כך, הכוונה הייתה להמית את משה. ובמקום ההזכרה המפורשת של האלוהים בסיפור הוא מספר פה על שר המשטמה. >> כי הרי לא ייתכן שאלוהים יבקש להרוג את משה. נמצא להם פתרון יפה. >> תראה פתרון אחר. תרגום אונקלוס, התרגום הארמי הרשמי, כך נאמר, לתורה, על המילים "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו:" זה בארמית, שיעור קצר בארמית. ויהי בדרך, "כד הוה באורחא" במלון, "בבית מבתא" במקום שבו לנים, ויפגשהו "וערע ביה" "מלאכא דיי" לא השם עצמו בא להמית אותו, אלא מלאך השם. בזה הוא קצת מחליש את החריפות הסיפור. >> וזה לא רק אונקלוס, כי זה גם תרגום ה-70, כלומר, זו הייתה מסורת די מקובלת. כיוון שאנחנו כבר דיברנו על כך שלא פעם יש איזה עירוב בין מלאך לבין אלוהים, הרי שבוודאי נוח להם יותר לומר כאן ש. >> המלאך הוא זה. >> שמדובר במלאך ולא באלוהים עצמו.>> "ובעה" זה רצה, ביקש, "למקטליה" להורגו, כמו כמעט בעברית. אבל באופן די מופלא, במדרשים, שגם הם התקשו בסיפור, מעבירים את הסכנה ממשה אולי לאחד מבניו, ונראה מיד הסיפור: שבשעה שאמר משה ליתרו, זה המכילתא דרבי ישמעאל, חיבור קדום. "שבשעה שאמר משה ליתרו..." >> קדום, זאת אומרת מתי בכל זאת? מאה פחות או יותר. >> התחבר במאה ה-2 והעלאה לכתב במאה ה-3. כלומר, ממש בראשית תקופת חז"ל. "שבשעה שאמר משה ליתרו, תן לי ציפורה בתך לאשה," "אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך" "ואני נותנה לך לאשה," יתרו מתנה תנאי למשה. "אמר לו מהו," "אמר לו בן שיהיה לך תחילה" כלומר, בנך הבכור, "יהיה לעבודה זרה," "מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו." הבן בכור, לא ימול ויעבוד עבודה זרה. והבן שני לשם שמיים ימול. "אמר לו יתרו השבע לי, וישבע לו, שנאמר 'ויואל משה'" וכבר הזכרנו את המילים האלה "ויואל משה" שאפשר לפרש אותם מלשון אלה שבועה. "לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה." רק יצאו מתחומו של יתרו, מיד המלאך, המלאך לא השם, בא לפגוע במשה על כך שמשה הסכים שיהיה לו בן שלא נימול, זו מסורת קשה להלום אותה לגבי דמותו של משה, וציפורה מצילה אותו בזה ש "מיד ותקח צפורה צר" "ותכרות את ערלת בנה". ולפי זה הבן שאותו מלו הוא היה הגרשום, בכורו של משה שעוד נפגוש את שמו מיד בהמשך. פה כתב יד ימי הביניים שמראה לנו קצת את משה, את ציפורה והנערים על החמור ובצד למטה גם האפיזודה של המילה. מכל מקום, בהמשך הזה, בהמשך המדרש, ומדגיש את חשיבותה של המילה. "ר' ישמעאל אומר, גדולה מילה" "ששלוש עשרה בריתות נכרתו עליה." שלוש עשרה פעמים נזכרת המילה ברית בסיפור המילה בספר בראשית, כאשר אברהם מצתווה עליה לראשונה. "ר' יוסי הגלילי אומר, גדולה המילה שדוחה את השבת החמורה" "שחייבין עליה כרת." מצוות שבת הם חמורות והמחלל שבת דינו כרת. ברית מילה דוחה שבת. ולכן, לצורך ברית המילה הם חותכים את הערלה ושמים תחבושות וכו' וכו', כי המילה היא גדולה יותר אפילו מן השבת. "ר' יהושע בן קרחא אומר, גדולה מילה שלא נתלה למשה עליה מלא שעה." אפילו שעה שלמה לא סלחו למשה על זה שהוא עיכב את המילה. ואם משה רבינו קל וכך... קל וחומר כל אדם. "רבי אומר...", רבי יהודה הנשיא, "גדולה מילה שכל "זכויותיו של משה לא עמדו לו בשעת דחקו, כשאמר לו המקום לך הוצא את עמי בני ישראל ממצרים," משה יוצא ממצרים, "ועל שנתעצל במילה שעה אחת," הוא רצה למול את בנו אבל התעכב כמה דקות, לא עזר לו. "בקש המלאך..." שוב המלאך, "להרגו." ללמדנו את חשיבותה הגדולה של מילה ועל כך שמשה כאן, עצלות של שעה אחת כמעט הייתה עולה לו בחייו. >> אתה חושב שהדגשת חשיבותה של המילה קשורה גם לתקופה שבה נכתבים המדרשים הללו? >> יש להניח. הנצרות כבר מתחילה. >> המתייוונים והנצרות כמובן. >> לא, זה כבר הנצרות. רבי ישמעאל, רבי יוסי הגלילי זה כבר המאה ה-1, ה-2. >> כן נכון. >> הנצרות כבר עולה, פאולוס כבר מפיץ את השמועה שאפשר להגיע לזכות בחסד האלוהים... >> לשמיים. >> בלי ברית המילה, יתכן שזו הנקודה הזאת. מכל מקום, אומר רבי יוסי "חס ושלום לאותו צדיק "שנתעצל במילה שעה אחת..." לא הבנתם הוא לא התעצל במילה אלא כך אמר משה: "ימול ויצא..." אם אני אמול את התינוק ואני אצא מיד לדרך, סכנת נפשות בדרך, זיהומים וכולי "ישהה וימול"- ימתין עד שהילד יחלים מהמילה... >> אלוהים אמר כבר והוציאת ממצרים. >> "המקום אמר לו לך והוציא את עמי ממצרים:" אלא מה קרה? "על שנתעסק בלינה קודם המילה" כשהוא הגיע למלון הוא קודם כל הלך להירשם במלון או לפתוח את שק השינה, מה שלא יהיה, הוא קצת מתעסק בלינה קודם המילה, וכבר היה מספיק כדי שביקש המקום להרגו. פה חזרנו לקדוש ברוך הוא רבי שמעון בן גמליאל אומר "לא ביקש המלאך להרוג את משה אלא לתינוק". זה בכלל פירוש חדש לחלוטין לא משה היה בסכנה, אלא התינוק. "שנאמר כי חתן דמים אתה לי, אמרת צא וראה מי קרוי חתן, תינוק או משה "הוי אומר תינוק". >> מה ההוכחה כאן לא הבנתי. >> אינני יודע, מכל מקום, שים לב למבוכה הגדולה. מי ביקש להרוג את משה? מלאך, השם, שר מסתמא, מיהו החתן? מי היה בסכנה, תינוק או משה ואם תינוק, מי זה היה, גרשום? לא. מיד נראה שזה לא היה גרשום. "חביבה מילה" אומר מדרש שמות רבה, "שלא נתלה משה עליה אפילו שעה אחת," זה כבר ראינו. >> כן. >> "לפיכך כשהיה בדרך ונתעסק במלון ונתעצל למול לאליעזר בנו..." ופה מסורת אחרת שמי שהיה בסכנה זה לא היה גרשום אלא אליעזר. מן הסתם להניח שמשה יצא ממצרים בדיוק סמוך ללידת בנו ולכן הגיע לברית המילה, היום ה-8 כשהגיעו למלון. "מיד ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. "את מוצא מלאך של רחמים היה ואף על פי כן ויבקש המיתו." המדרש עומד על כך שפה כתוב השם ולא אלוהים. כאשר אלוהים זה מידת הדין והשם מידת הרחמים. אז מי שבמידת הרחמים, ועדיין ביקש להמיתו משום שהוא לא קיים את מצוות מילה. "ותקח צפורה צור, וכי מנין ידעה צפורה של עסקי מילה מסתכן משה, "אלא בא המלאך ובלע למשה מראשו..." עד מקום המילה. >> כל כך דמוני, כל כך מיתולוגי. >> כן. משה... עד מקום המילה. מקום המילה הגן על משה. "כיוון שראתה צפורה שלא בלע אותו אלא עד המילה "הכירה שעל עסקי המילה הוא ניזוק..." >> חכמה כל כך. >> "וידעה כמה גדול כח המילה "שלא היה יכול לבלעו יותר מכאן. מיד ותכרת את ערלת בנה "ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי," פה יש ניסיון להבין את המילים הקשות האלה. "אמרה חתני תהיה אתה נתון לי" היא מדבר אל משה. אתה חתני תהיה נתון לי... >> כלומר, תשאר בחיים ותהיה אישי, תמשיך להיות אישי. >> "בזכות דמים הללו של מילה "שהרי קיימתי המצווה. מיד וירף המלאך ממנו, "אז אמרה חתן דמים למולות, אמרה כמה גדול כוח המילה "שחתני (משה) היה חייב מיתה שנתעצל במצוות המילה לעשותה "ולולי היא לא ניצל." עדיין, נשארנו בתמונה מאוד מאוד מורכבת, מה בדיוק קרה כאן רבן שמעון בן גמליאל בבבלי אומר בכלל "לא למשה רבנו ביקש שטן להרוג >> אותו שר של מסתמא שראינו ב[לא ברור], כן. >> שר מסתמא, מלאך השם, מלאך רחמים, המקום, השם עצמו, פה זה השטן... "אלא לאותו תינוק. דרש רבי יהודה בר ביזנא..." דבר נוסף, "בשעה שנתרשל משה רבנו מן המילה, באו אף וחימה ובלעוהו..." לא השטן, אלא מין שתי דמויות דמוניות נוספות, "ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו, מיד..." >> בכל זאת באותה מסורת לא שיירו ממנו אלא רגליו זו ממש אותה מסורת שבלעוהו אותה מילה. >> נכון... >> ו"רגליו" אגב, זה, גם בתנ"ך כבר יש לנו רגליים, שזה לשון נקייה לאותו אבר. >> נכון. מכל מקום, ברשימה ארוכה מי ביקש לפגוע במשה, >> יש לנו שורה ארוכה... >> 5-6 וריאציות, ובמי ביקשו לפגוע, או במשה או בגרשום או מי התינוק... הסיפור המקראי מסתבר גם לא סייע מאוד מאוד בהבנות שלו מהמקורות האחרים. תראה למשל מה אומר התרגום המיוחס לנתן, שוב, אותו חיבור שכבר עסקנו בו, איך הוא מפרש את הסיפור בתרגום חוזר לעברית: "ויהי בדרך בבית המלון ויפגוש מלאך של השם ויבקש להרגו "ותיקח צפורה צור ותכרות את עורלת גרשום בנה..." [לא ברור] לפי המסורת שמדובר בבכור, "ותקרב את כריתת המילה..." אתה האבר שנכרת... את החתיכה שנכרתה לרגליו של מלאך החבלה מלאך השם פסוק כ"ד, מלאך חבלה פסוק כ"ה. "ותאמר חתני רצה למול "וחמיו עיכב עליו ועתה..." >> כלומר, כשדרש ממנו להקדיש את הראשון לעבודה זרה. >> "ועתה דם כריתה זה יכפר על החתן שלי, "וירפה מלאך חבלה ממנו בכך שיבחה צפורה ותאמר מה חביב הוא דם המילה הזה "שהציל את חתני מידו של מלאך חבלה." מסורות אלה מבהילות יותר מאשר מבהירות. ואילו תרגום השבעים, תרגום היווני, >> "ותפול..." בתרגום חוזר לעברית כמובן, "ותפול לרגליו..." ותפול לרגליו. "ותאמר בא דם מילת ילדי." כלומר אנחנו מבינים שמדובר במילה של הילד כמובן "וילך ממנו על כן אמרה בא דם מילת ילדי." תסכים איתי שסיפור בעייתי, יוצר בעיות בעייתיות. >> סיפור בעייתי, קשה לפירוש וככל שהוא קשה יותר, רבים יותר הפרשנים שיכולים לחגוג בפירושו. >> דבר אחד לפחות למדנו, שצפורה הייתה מן המסייעות לשליחותו של משה, עוד מצילה. >> עוד אישה מצילה. >> הפעם הבאה שבה צפורה מצטרפת לסיפור תולדותיו של משה, הוא כאשר יתרו מגיע למדבר, מאוחר יותר כמובן בתולדות עם ישראל, לאחר יציאת מצרים, והתורה מספרת לנו ש-"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו "כי הוציא השם את ישראל ממצרים..." ואז פריט ביוגרפי, "ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה "אחר שילוחיה". הוא מביא איתו את צפורה, משמע היא לא הייתה עם משה, לא בתקופת מצרים, ולא בזמן יציאת מצרים... >> הוא מביא אותה עם הילדים עכשיו אל משה. >> היא מגיעה רק עכשיו עם הילדים לאחר שילוחיה. מה שכר שילוחיה? המכילתא: על "ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שילוחיה." מביא את דברי רבי יהושע שאומר, "אחר שנפטרה ממנו בגט". >> כי שילוחין, אחת המילים לגט. >> כך הוא מפרש, נאמר כאן שילוח, שילוחיה, ונאמר להלן בדברים כ"ד בעניין גירושי אישה המילה "שילוח" "מה שילוח האמור להלן" בדברים זה גט, גם כאן גט. מה עומד מאחורי המסורת שמשה נתן גט לאישתו, אינני יודע. אבל יש פה שוב פריט ביוגרפי עלום להבנה... >> אולי כמו גבר שיוצא למלחמה ונותן לאישתו גט פיטורין... >> שלא תסבול במקרה וייעלם. >> כן. >> אפשר. מכל מקום, לפי פירוש אחד, משה גירש את צפורה חוקית בדין. >> כן. >> אך לפי פירוש אחר... >> אולי זה גם ההשפעה של... כמו שאביו גירש את אמו בשעה של אותה מצוקה, לישראל, הוא מגרש את אשתו, אולי תפיסה שכזו, אני רק מנחש. >> כל משפט שמתחיל ב'אולי' כבר זוכה לנדנוד ראש שלי כמובן. >> אתה צריך להעריך את הניחושים ואת היצירתיות. >> אני מעריך. "באותה שעה נטל משה אישתו ושני בניו "והיה מוליכם למצרים, שנאמר ויקח משה את אישתו ואת בניו וירכיבם על החמור "וישב ארצה מצרים. באותה שעה נאמר לאהרון... " וכאן נזכר אהרון לראשונה, "לך לקראת משה. יצא לקראת משה וחבקו ונשקו..." על זה עוד נדבר כשנעסוק באהרון "אמר לו- משה היכן היית כל השנים הללו, אמר לו במדין." אהרון אומר למשה, אמר לו. >> כן. >> משה היכן היית כל השנים הללו? אמר לו במדיין. "אמר לו מה טף ונשים אלו עמך, אמר לו אישתי ובני. "אמר לו, ולאן אתה מוליכם, אמר לו למצרים. "אמר לו אהרון על הראשונים אנו מצטערים. ועכשיו נצטער גם באלו." אלה שבמצרים כבר סובלים. אתה רוצה לצרף עוד אנשים שיסבלו יחד איתנו? "באותה שעה אמר לצפורה, לכי לבית אביך. ובאותה שעה הלכה לבית אביה "ונטלה שני בניה, ולכך נאמר אחר שילוחיה." אז כאן לא מדובר בגט... >> גט, אלא שילוחה לדרכה. >> אלא חזרי אל הבית מדאגה לצפורה ולילדים. מדוע יסבלו ביחד עם משה במצרים.