בפעם הבאה וזה נושא מאוד, מאוד כבד וסיפור משה ציפורה והזכרת הכושית בספר במדבר. אנחנו קופצים כרונולוגית באמת לארוע של המדבר אבל מקומו בהקשר הזה תוך שאנחנו עוסקים בציפורה. וזה פסוק שכבר פגשנו תלונת מרים ואהרון. "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח" "כי אישה כושית לקח: ויאמרו הרק אך במשה דיבר השם" "הלא גם בנו דיבר", גם אנחנו נביאים. מדוע הוא מרשה לעצמו לעשות דבר שאסור לאחרים. "וישמע השם", כולם זוכרים שמשה היה אדם עניו מאוד, והשם יורד, מעניש את מרים בצרעת על כך דיברנו. אבל מי זו אותה אישה כושית שלקח משה? לשים לב למילים, "ותדבר מרים ואהרון במשה" "על אודות האישה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח". אולי זה דבריהם, ציטוט "כי אישה כושית לקח" זה הדיברים שלהם. >> אבל בכל זאת לקורא נוצר הרושם שזה כפל, כמובן. >> כן. ומי זו אותה אישה כושית? ובכן אפשרות אחת, שהיא ציפורה. והנה יש לנו פסוק יפה בנבואתו של חבקוק בפרק ג' "תחת און ראיתי אוהלי כושן ירגזון יריעות" "ארץ מדין". >> ולפי זה. >> יש לנו פה תקבולת צלעות כנגד אוהלים יש לנו יריעות וכנגד כושן יש לנו מדין. מכאן שכוש ומדין ואז אם אישה מדיינית לקח, כושית לקח והרי זאת ציפורה לפי אפשרות זו. >> אף שקשה להבין מה קרה עכשיו, כאשר הם כבר במדבר וציפורה הגיעה עם ילדיה שפתאום מרים ואהרון מתלוננים. >> תשמע בשעה שמשהו עורר את זעמם, אז טוב, אז חוזרים אחורנית, ופותחים את כל התיק >> ומתחילים מחדש. >> כן. >> טוב, אוקי. מאוד מעניין וזה דוגמה מאוד קיצונית למדרש. שמביא מסורת הפוכה לחלוטין למה שנראה פשוטו של מקרא. במקרא ראינו שאישה כושית לקח. ו"לקחת" אישה זה לשאת. והנה לפי ספרי במדבר, גם הוא חיבור קדום במאה השלישית, מסתבר שהתלונה של מרים ואהרון לא היתה על כך שמשה לקח את הכושית, את ציפורה, אלא כך שהוא פרש ממנה. בניגוד מוחלט להגיון של הפסוק. "ותדבר מרים ואהרון בן משה" ושואל המדרש "מנין היתה מרים יודעת" "שפירש משה מפריה ורבייה?" איך נודע לה עניין אינטימי כל כך שמשה וציפורה, היא הכושית, כבר אינם חיים כגבר ואישה. "אלא שראתה את ציפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים?" מתאפרת וכו'. "אמרה לה מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים?" "אמרה לה אין אחיך מקפיד בדבר." >> לא שם לב לדברים כאלה. >> הוא לא >> לא מתעניין. >> "לכך ידעה מרים, הבינה מה שקרה," "ואמרה לאחיה," לאהרון, "ושניהם דיברו בו." לפי זה הדיבר הוא לא כנגד משה כמו שהוא למענה של ציפורה. הגיסה הזנוחה. היא נשואה כדת ודין יש לה בעל אבל הם לא חיים כגבר ואישה. רבי נתן מציע הסבר אחר איך הדבר נודע למרים. "מרים היתה", עמדה, "בצד ציפורה בשעה שנאמר" "וירוץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה" אותו סיפור שכבר הזכרנו. וכאשר בה מישהו ומודיע למשה על שני הנביאים "כיוון ששמעה ציפורה אמרה אוי לנשותיהם של אלו". >> היינו תפיסה שנביאים לא עוסקים ב >> פריה ורבייה. אדם קדוש לא מתקרב לנשים. ואז היא אומרת "אוי לנשותיהם של אלו". כלומר היא מרגישה איזו מן הזדהות עם נשותיהן של אלדד ומידד. "בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו". לפי הפירוש הזה הדיבור הוא לא על כך שמשה לקח אישה כושית, על כך שמשה פרש מאישה כושית. ניגוד מוחלט לסיפור המקראי. iii המדרש מתקשה, אם ציפורה האישה כושית בואו נגיד מיידנית בואו נגיד ציפורה. והנה אומר לנו המדרש: "האישה הכושית- וכי כושית היתה והלא מדיינית היתה שנאמר ולכהן מדין שבע בנות". כבר ראינו את זה. כך מה התלמוד לומר? מה הפסוק אומר? למה הפסוק אומר "כושית"? "אלא מה כושי משונה בעורו" כשם שאדם השחור שונה ובולט בעורו בהשוואה לאחרים, "כך ציפורה משונה בנויה יותר מכל הנשים". >> כלומר היא יותר יפה מכל הנשים. >> יפה מכל הנשים וקרויה "כושית" כמו שהכושי בולט. היום כבר לא נוהגים לומר כושי אבל המקרא עוד אין לא בעיה עם המילה כושי לומר כאן. ואז בעיה נוספת. אם כך למה נאמר גם כי אישה כושית לקח? למה הכפילות? עוד "למה נאמר"? הרי כבר נאמר פעם אחת על אודות האישה הכושית אשר לקח. אם כך מה הפסוק אומר שאישה כושית לקח עוד פעם? תראה עכשיו, "יש לך אישה נאה ביופיה" "ולא במעשיה. במעשיה ולא ביופיה כמה שנאמר" בספר משלי "נזם זהב באף חזיר אשה יפה אבל סרת טעם". אבל "זאת", ציפורה, "נאה בנויה" "נאה במעשיה ולכך נאמר כי אשה כושית לקח". >> דיברו בשיבחה. דיברו בשבחה אישה יפה ואישה שהתנהגותה גדולה והם דואגים לה על כך שמשה iii. היפוך מוחלט של הסיפור המקראי שקשה מאוד להאמין מה העוז של מדרש לומר דבר כזה בניגוד מוחלט לטקסט המקראי? אגב בואו נזכור, כאשר פגשנו את יחזאל הטרגיקן את מפגשו של משה עם ציפורה, ציפורה הציגה את עצמה בפני משה. >> הציגה את עמה כעם של כושים. >> וגם את עצמה. "הזר, הארץ כולה מכונה בשם לוב" "יושבים בה שבטים מבני גזעים שונים, כושים, אנשים שחורים." ומשמע שהמוסרת על כך שציפורה היתה אישה כושית חוזרת אחרונית עד לאלכסנדריה של המאה השניה לפני הספירה מתגלגלת למדרש וגם מגיעה שוב אל תאגום אונקלוס כאשר הוא מתרגם את הפסוק שלנו, והנה פה שיעור קצר בארמית, ותדבר "ומלילת" מרים ואהרון "מרים ואהרון", במשה "במשה", על אודות "על עיסק", האישה הכושית "אתתא שפירתא". האישה היפה. >> וזה אונקלוס, זה לא תרגום יהונתן המאוחר, זה תרגום אונקלוס שכבר בו. >> שהוא לכאורה צמוד לטקסט המקראי והוא מתרגם אישה כושית "אישה יפה". אשר לקח, כי אישה כושית לקח. בתרגום: "דנסיב" של לקח. כי אישה יפה שלקח הרחק ממנו. התרגום לא מהסס את כל המדרש הזה להכניס לתוך תרגומו כאילו פשוטו של המקרא. אבל יש גם מוסרת אחרת. שהכושית >> אחרת, כושית. >> היא לא ציפורה אלא כושית ממש. והנה זה מופיע בשתי וריאציות. אחד, בסיפור ארוך מאוד של חברינו מכבר הימים, פלביוס יוספוס. יוסף בן מתתיהו שמספר על מלחמה שהכושים נלחמו כנגד המצרים. אני יכול לסכם מה הנאמר פה על מסך. והם התקיפו את מצרים ומצרים נכנסה למצוקה גדולה ואז החרטומים או הקוסמים הציעו למצרים לשלוח את משה בראש הצבא המצרי במלחמתו נגד כוש. ומשה, שלוש שורות אחרונות, "ערך את מסעו" "לא דרך היאור", שזה הדרך הרגילה במצרים לנוע דרום צפון "אלא דרך היבשה" "וכאן נתן מופת מפליא לתבונתו. " כי "אותה הארץ קשה להלך בה מחמת הון הנחשים שהיא מגדלת לרוב" ומשה המציא תחבולה נפלאה לבטחון הצבא "מגלה נחשים". סלים של גומא, מילא בינשופים. הינשוף הוא בעל חיים שמתקיף את הנחשים. ומשה הגיע אל הכושים דרך היבשה. הם לא ידעו מה לעשות, נעטפו חזרה לעיר שבא ואז העיר נכנסה במצור ומשה והצבא המצרי, משה שר צבא מצרים, מקיף את כוש וממתין להתרחשויות. "ובעוד משה נושא בלא רצון את חוסר הפעולה של הצבא אירע מאורע זה: למלך הכושים היתה בת" "ותרביס שמה. היא ראתה את משה כשהו מולך את צבאו" "סמוך לחומה ונלחם בגבורה והשתוממה לתבונה שבטכסיסיו" "ושיערה שהוא הוא שגרם למצרים את הצלחתם.... ואהבה" "גדולה מאוד אליו תקפתה". בתו של מלך כוש מתאהבת באויב של אביה, במשה. >> זה כמעט הומרוס, זה כמעט טרויה. >> סיפורים יוונים. אבל זה גם בעצם הסיפור על ציפורה שמצילה את משה מיתרו. אותה מסורת. "וכשגבר הרגש בליבה שלחה את הנאמנים בעבדיה לדבר איתו" "בדבר נישואין והוא הסכים לדבר בתנאי שתוסגר העיר." "ועשו אמנה בשבועה שישא את האישה באמת ולא ייפר את החוזה לאחר כיבוש העיר." "הדיבור והמעשה באו זה אחר זה ומשה הודה לאלוהים" "לאחר שעשה שפטים בכושים, וכרת את ברית הנישואים והוליך את המצרים חזרה לארצם." פה מדובר באמת באישה כושית שהתאהבה במשה הצעיר כשר צבא מצרי. >> והוא עושה את זה לתפארת מצרים. הוא נכנס לברית הנישואין הזאת לתפארת מצרים. להציל את מצרים. >> כן. אבל צריך להניח שלפי יוספוס, אם כי הוא לא אומר זאת, היא המשיכה את חייה עם משה והיא, היא בעצם הכושית שמאוחר יותר מרים ואהרון יתלוננו עליה והנה פה ניסון לצייר את ציפורה קצת בצבעים המתאימים לכושית. אבל אותו חיבור שכבר דיברנו, דברים של משה רבינו איננו יכול להשאיר את אלמנט הזה בתותיו של משה בלא דיון. ולפני שהוא מספר על קורתיו של משה אצל רעואל בבית הכלא וכו'. הוא מספר בסיפור ארוך מאוד את תולדותיו של משה בכוש, דבר שעליו רמזנו. אני שוב מסכם את הדברים והקורא יוכל לקרוא את כל הדברים עצמם. מלך כוש יוצא למלחמה, לבן הארמי, מה הוא עושה כאן? הוא כאן. לבן הארמי מורד בו ומשכנע את אנשי העיר למרוד במלך שיצא למלחמה הם מגביהים את החומות, חופרים בארות מים מסביב, שמים נחשים. אין יוצא ואין בא. כאשר המלך חוזר, מנסה להיכנס לעיר, לא יכול. מסתבר שהעיר מרדה בו. הוא מנסה להילחם ולא מצליח ואז הם עושים מצור על כוש. מה שמאוד מזכיר את הסיפור על משה ביוספוס. בכלל הקשר בין יוספוס במאה הראשונה לבין חיבור במאה העשירית הוא מדהים איך הדברים האלה עברו. והנה מספרים לנו שמשה הצטרף אל מחנה מלך כוש, הקרוי קוקונוס, בן גיל שמונה עשרה ותשע שנים ישב יחד איתם במצור. לאחר תשע שנים מת המלך, קבורו אותו חנטו אותו וקברו אותו. ואז מתלבטים מה לעשות "ויאמרו איש אל רעהו... לכו נמליכה עלינו מלך" "ונשב במצור עד תנתן העיר בידינו" ואז כמובן את מי ממליכים? את משה. משליכים בגדים ארצה, מושיבים את משה, יחי המלך. ובמסגרת זו וזה העיקר, "וישבעו כל השרים וכל העם לתת לו את הכושית הגבירה אשת קוקנוס לו לאשה וימליכו אותו עליהם, ומשה בן שבע ועשרים שנה במלכו על בני כוש." כלומר, אם זה נכון, זה אותו מסורת על כושית, אלא זה לא הבת מלך כושי מתאהבת במשה, ונישאת לו תמורת הסגרת העיר אלא, הגבירה, המלכה הקודמת שמשה חייב לשאת על פי חוקי ארץ כוש. ואכן, סיפור ארוך מאוד ומפורט מספר על ניצחונם של חיילי קוקנוס כנגד העיר. כלומר, בזכות זה שמשה, שוב אפשר לקרוא את הסיפור, מביא חסידות ומגדל אותם לצוד נחשים, ומתקיף את העיר. כל הדבר הזה הוא גלגול מרתק של סיפור יוספוס, אבל אין צורך להתעכב עליו יתר על המידה. בסופו של דבר, כאשר בני החסידה גדלו, משה משסה אותם בנחשים. מגיע אל העיר, כובש אותה, כולם חוזרים הביתה, ובא ללכוד משה את העיר בחוכמתו. "ויושיבוהו על כסא המלוכה וישימו כתר מלכות בראשו וגם את הכושית הגבירה נתנו לו לאשה" אבל שים לב, "ויירא משה את אלהי אבותיו ולא בא אליה כי זכר את השבועה אשר השביע אברהם את אליעזר עבדו לאמר לא תקח אשה לבני מבנות כנען ..." קל וחומר מבני כוש. "והימים אשר מלך על בני כוש ארבעים שנה, ויצלח בכל מלחמתו כי ה' אלהי אבותיו אתו." לפני המסורת הזו, משה רחק מאישה. מאיזו אישה? ממלכת כוש שהוא נישא לה בעל כורחו. לאחר 40 שנה מלכת כוש מתלוננת, על כך שכבר הגיע הזמן שאולי בנו של המלך הקודם פה הוא נקרא מונחם, שהוא ייבחר במקומה ואכן, העם מחליט, נותנים למשה מתנות גדולות, שולחים אותו בכבוד גדול. הוא עוזב את כוש, ואני מזכיר לך מגיע למדין. שם יתרו שם אותו בכלא והסיפור ממשיך. סיפור רומנטי מוחלט, ארוך. שתי נשים, הכושית אחת, וציפורה כאישה אחרת. ושוב, התרגום המיוחס ליונתן, לא יכול לוותר על הסיפור הזה. והוא מתרגם: "ודיברו מרים ואהרן במשה דברים שלא מהוגנים, על ענין האשה הכושית שהשיאו הכושים למשה, בברחו מלפני פרעה, וגרשה, כי לאשה השיאו את המלכה של כוש, וגרשה." זה לא מובן לחלוטין. >> כלומר, שהוא לא, לא היה בינו לבינה שום דבר. >> אז על מה הם מתלוננים? מה לא הגון בזה שהוא לקח אישה כושית ולא... >> לא. כלומר, הם אומרים כאילו כן היה. הם אינם יודעים או אומרים ש... >> כך אתה מפרש. >> היה דבר בינו לבינה, ואילו התרגום אומר לא היה דבר בינו לבינה, כמו שלמדנו דברי הימים של משה. >> אוקיי, כלומר, הם סברו שהוא חי איתה, ואילו התרגום מתקן ואומר לא הוא חיי איתה אלא גרשה. >> נכון. >> מעניין שרשב"ם פרשן מאוד פשטני. >> פשטן. >> מקבל את הסיפור הזה כעובדה. "'כי אשה כושית לקח'- כדכת' בדברי הימים דמשה רבנו" זה החיבור שראינו. "שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם" מרים ואהרון, "לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו". לומר על הסיפור הראשון שזה עיקר פשוטו זה ממש מרחיק... >> זה ממש הולך יפה יחד עם התרגום של יונתן. >> אבל להגיד שזה עיקר פשוטו זה מרחיק לכת עד מאוד. "שאם בשביל צפורה דיברו," אם דיברו על ציפורה, למה אישה כושית? הרי אנחנו יודעים שהיא מדינית. ומדין בכלל הם לא מבני חם וכו' וכו'. הרשב"ם מקבל את הסיפור כמו שהוא, אבל כדי להגדיל שמחה ולהאדיר, מגיע אבן עזרא ואומר: "אל תסמוך על דברי הימים של משה כי הבל כל הכתוב בו". >> נפלא! >> בזה הוא מוחק את כל הסיפור הזה, ובכל זאת, גם סיפור כזה ישנו על קורותיו של משה. ובכן, יצאנו מן התמונה כאשר מדובר אולי בציפורה הכושית, אולי בכושית אחרת, אולי התלונה היא על נישואים, אולי התלונה על השיבה. מכל מקום, יש למשה רבינו גם חיים פרטיים. יש לו אישה, יש לו אנשים, יש לו קשרים איתם. וזה מה שמוסיף... >> אתה אומר יש לו חיים פרטיים, אבל העובדה שאנחנו שואלים את כל השאלות האלה היא נובעת גם מכך שכמעט ואין לך פרט על החיים הפרטיים. >> במקרא. >> במקרא. כלומר, כבר דיברנו על כך שמשה הוא באמת 7 ימים בשבוע, 24 שעות בכל יום, מנהיג. ואין עניין לעסוק בתחום המשפחה שלו. >> במקרא. >> במקרא. >> אבל במקורות שאחרי המקרא כבר יחזקאל ופילון ויוסף וצבא המדרשים מרחיבים מאוד ומספקים למשה ביוגרפיה, גם ביוגרפיה אישית. וכמובן, אחרי שדיברנו במשה, באחותו, באחיו, בנשותיו, יש לומר משהו גם על בני משה, ומבחינה זו, המקרא הוא מאוד, מאוד... >> קמצן. >> דל באינפורמציה. תחילה... >> "ויואל משה לשבת את האיש" כלומר, עם חותנו. "ויתן את צפרה בתו למשה: ותלד בן ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה:" שוב, מתרשם. >> גר שם, משהו כזה. >> גר, היה גר שם. כלומר, בארץ נוכריה. >> ובכן, זה בנו הבכור של משה, גרשום אם כך, פגשנו אותו בסיפורי המילה. >> וטרם מוזכר בנו האחר אליעזר, שייזכר אך מאוחר יותר. >> הנה פה נזכר הבן שני. יתרו. >> כאשר יפגשו שוב יתרו ומשה "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים: ויקח יתרו חתן משה את ציפורה אשת משה אחר שלוחיה:">> זה כבר אחר כך. >> "ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם" וחוזרים פה על מדרש השם שכבר שמענו "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה: ושם האחד אליעזר" הרי לנו הבן השני, ואף כאן מתרשם "כי אלהי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה:" >> הוא מתכוון כמובן לזה שפרעה ניסה להרוג אותו לאחר סיפור הריגת המצרי. ומה אנחנו יודעים מן המקרא על שני הבנים האלה? דומני כי כמעט כלום. המדרש מוסיף דבר מאוד מעניין. על מאמר פרקי אבות "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" כלומר, כל אחד חייב ללמוד לבד ואתה לא יכול להוריש תורה. "כיצד?" איך זה מתממש? "בשעה שראה משה רבינו את בניו שאין בהם תורה שיעמדו בנשיאות" מסורת מאוד מעניינת שלפי זה גם שמשון בן אליעזר. >> האם זו מסורת נגד משפחת הנשיא שעונה את כל התפיסה הזאת של הנשיאות. >> ונגד כל תפיסה שושלתית שעל פיה בנו של החכם הוא גם החכם הבא. לא. משה בהגינותו הרבה, אדם עניו וגם הגון. "ראה שבניו אין בהן תורה שיעמדו בנשיאות" זה באמת הנשיאות. "אחריו נתעטף ועמד בתפלה ואמר לפניו רבונו של עולם הודיעני מי יכנס ומי יצא בראש כל העם הזה שנאמר 'וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם'. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה 'קח לך את יהושע'." כך שבניו של משה, במדרש לפחות לא עמדו בציפיות מבניו של משה, תורה לא הייתה בהם. >> וכך מסבירים מדוע הם בעצם נעלמו מן הבמה. >> נעלמו מן הסיפור המקראי. אבל, הנה לנו תמונה של משה המעביר מכוחו ליהושע. אבל, בכל זאת עוד כמה מדרשים מזכירים בקצרה את גרשום ואליעזר. לפי אחד מהם, שכל טוב, חיבור מאוד מאוחר ששם לב לעובדה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים, שבני ישראל דור רביעי ישובו הנה. כלומר, ממצרים לארץ. אומר כן, זה קהת בנו של לוי, "עמרם משה" במצרים, 3 דורות, "ובני משה גרשום ואליעזר נכנסו לארץ:" זאת אומרת הם יצאו ממצרים לפני גיל 20. משום שכל מי שהיה עד גיל 20 מת במדבר. עוד מסורת קטנה, אבל ביוגרפיה לגרשום ולאליעזר. >> זו מסורת מדרשית שעכשיו התייחסת אליה שכל הקודם לגיל 20 זה לא מקראי. >> בלית ברירה אבל. >> כן ברור, ברור. >> לפי המדרש, בוודאי. אנחנו מחפשים בנרות עוד משהו לומר על השניים האלה ולצערנו פשוט אין. אין עניין למקורות בהם, אבל יש עניין כן לאיזו דמות מופלאה שעולה על הבמה מאוחר יותר בספר שופטים. >> כן ספר שופטים פרק י"ח מספר על ראשיתו של המקדש אשר בדן. מספר גם על אותו לוי שמייסד את המקדש הזה.>> עבודה זרה כמובן. >> מקדש שנתפס כמובן כעבודה זרה. הוא הלוי שהיה בשירותו של האיש מיכה. וכשבני דן הולכים לכבוש להם את נחלתם החדשה בצפון הארץ, הם לוקחים איתם את הכהן הלוי הזה של מיכה. ובסוף הסיפור כולו נאמר ויונתן בן-גרשם בן-מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ.>> נער לוי שמוצג כבן-גרשם>> בן-מנשה ואתם רואים כולכם שהנו"ן תלויה באויר. ומכאן ברור שהיה מדובר במשה תחילה. עכשיו הנו"ן התלויה הזו, זה דבר נפלא. מפני שאם הרי היה כתוב משה, ולא נמצא מקום בשורה למי שביקש להפוך את משה למנשה. >> שהוא גם המלך הרשע מאוד מספר >> כן. שאסוציאציות מרות מאוד עולות מן השם הזה. אם רוצים, כי יש גם מנשה אחר. אבל, כן, אם כן, הנו"ן נתלתה באויר. אבל, מכאן ואילך, כל מי שבא להעתיק לעצמו ספר שופטים, כבר הלך בעקבות אותו כתב יד קדום שתלה את הנו"ן באוויר, ומשה הפך למנשה, אבל הכל ידעו שבעצם במשה מדובר. במסורת כתבי היד למשל של תרגום ה-70, משפחה אחת של כתבי היד גורסת משה, משפחה אחרת של כתבי יד גורסת מנשה. >> עתה יש סיפור עצוב שבסופו של דבר, ממשפחת משה, נכדו היה כהן לעבודה זרה בדן עד סוף ההיסטוריה של הצפון. >> יכול מאוד להיות שכאן הייתה כלומר, שבשבט דן, האמינו מסורת מאוד שונה מן התפיסה היהודאית, מסורת שונה מאוד מן הזרם המרכזי. המסורת המרכזית, כמובן, יש הפרדה בין כהונה לבין נבואה. ומשה הוא הנביא ומשפחת אהרון זו משפחת הכהונה. והנה כאן, אולי זאת המסורת שהאמינו בה במקדש דן, כל מי שבא למקדש דן, ידע שהנה משה הוא אביה של משפחת כהונה. לא פחות ולא יותר. והנה הראשון ששירת שם במקדש הזה היה >> נכדו של משה. >> נכדו של משה בן גרשום בן מנשה. >> והמדרשים, בזה נסיים, שלא יכלו שלא לראות את הנו"ן הזו, יוצאים כמה הסברים, "אלא מתוך שעשה מעשה מנשה- תלאו הכתוב במנשה." כלומר, ההתנהגות של אותו נער. >> שעבד עבודה זרה. >> עבודה זרה, כמנשה המלך שהכניס צלם להיכל וכו'. לכן, משה, למרות ששמו היה משה, הזכירו את מנשה. או הסבר אחר, על מי מדובר? "יונתן בן גרשם בן משה- נון תלויה ב'מנשה'," לו זכה, לו התנהג כראוי היה בן משה. אם לא זכה, הרי הוא בן מנשה. אנחנו מסיימים למעשה בנימה קצת עגומה. >> קודרת. >> קודרת ועגומה את סיפור קורות משפחתו של משה. אולי משה, שאת בנו בכורו הסכים לא למול, על פי המדרש, כבקשתו של יתרו, סופו של דבר שנכדו גם הוא לא הולך בדרך הנכונה. >> גם את סיפורה של משפחת הרצל מסיימים בטון קודר, אז אנחנו בחברה הטובה. >> כן, אבל אנחנו בכל מקרה ראינו היום את האושר של מקורות לגבי מרים, לגבי ציפורה, לגבי הכושית, לגבי צאצאיו של משה. מה שמפנה את הדרך לפעם הבא שבה נדון בהמשך ההיסטוריה, בהמשך הביוגרפיה של משה. משה חוזר למצרים, וכעת עומד לפני פרעה, 10 המכות וכל מה שמתייחס לשלב הזה. שלום. [אין-אודיו]